לנירית, אשתו של חברי הטוב, אהרון השמן, עשיתי תספורת פגז. סימה, החברה שלה שבאה יחד איתה, ביקשה 'בדיוק אותו הדבר'. זה ממש שיגע את נירית והעמיד אותי, מעצב השיער, בדילמה
ארז ישראלי
כבר שבוע אהרון השמן משאיר לי הודעות שאתקשר אליו דחוף. בכל פעם שאני מנסה להשיג אותו הוא עונה מהר, לוחש לי: "לא עכשיו", וסוגר מיד.
"ארז, איפה אתה?" הקפיץ אותי הצלצול של הנייד בשש בבוקר. אהרון השמן למד איתי בבית הספר לספָּרות. בחור עם ראש, אבל כמו כל הדברים שהוא עשה בחיים אהרון השמן תמיד התעייף בסוף. "תן עוד פוש, בוא נסיים עם זה, נפתח יחד", הייתי דוחק בו ומנסה לעודד אותו בו זמנית, אך הוא פרש חודש לפני הסיום, עשה קורס בהנדסאים, אחר כך עבר לאדריכלות וגם שם התייאש ועזב. במשרד רואי החשבון מנסקי ושות' שם עבד לפרנסתו, בינתיים, עד הניסיון הבא, הכיר את נירית שהצילה אותו מבלבול נוסף עם עצמו והכניסה אותו לעסק של אבא, ומאז נהיה שקט. אהבתי את נירית, היא הייתה עדינה ושברירית ואף פעם לא הבנתי איך בחורה עדינה כל-כך יכולה לגרום לאיש גדול כל-כך, כמו אהרון השמן, לבצע את מבוקשה.
"תשמע, ארז", הוא פתח בחשש, "הסתבכתי, אתה חייב לעזור לי". התיישבתי בכבדות על הספה. "נו, אהרון, באמת, מה קרה עכשיו?" "יש בת מצווה לילדה" "מזל טוב!" שאגתי, מבסוט שהוא לא מסובך בעוד אחד מהאין כיוונים שלו ושמעתי את הילדים מסתובבים במיטותיהם לשמע צהלותי בשעת בוקר כל כך מוקדמת. "אתה לא מבין", הוא לחש, "היא רוצה צימר, כל המשפחה סוף שבוע, אני מת מזה, לא סובל את החדרים הקטנים האלה עם הג'קוזי הקטן, גם ככה איך שאני נכנס כל המים יוצאים… הבטחתי לה יום פינוק… אצלך, אתה אישית ארז", ירה ללא המתנה, "תספורת, פן, צבע כל מה שאתה יכול לתת לה, לה ולילדה, תעשה לי טובה", התחנן, "ועוד דבר קטן – זה חייב להיות היום".
"היום? עכשיו אתה נזכר?", נזעקתי. "ארז, בבקשה ממך, אני כבר שבוע מחפש אותך, אם זה לא היום, הלך הכל, נוסעים לצימר בסופ"ש הזה".
"לא נעים לי, ארז, ליפול עליך ככה, ברגע האחרון" – פתחה נירית כשמאחריה משלחת שלמה ממתינה בציפייה דרוכה, ועוד לחשה על אזני: "הבאתי חברה ואת הבת שלה, אלה שהיו אמורים לנסוע איתנו לצימר." ועוד לפני שהספקתי לומר משהו הוסיפה: "לא צריך לעשות להן כלום, הן רק מלוות אותנו". כך עוד באותו הבוקר, לבקשתו של אהרון השמן, סיפרתי וצבעתי וגיוונתי את נירית וגם סיפרתי את ילדת הבת מצווה ונירית שבדרך כלל מלאה בהוראות והנחיות של "עשה" ובעיקר "אל תעשה" זרמה איתי לגמרי ואני טיפלתי בה במסירות ונתתי לה לוק חדש ושונה לחלוטין מכל מה שעשיתי לה בכל השנים שאני מכיר אותה. כל אותו זמן ישבו החברה והבת שלה ואותתו מידי פעם אותות התפעלות שהלכו והתחזקו לקראת הסיום. כשסיימתי שפעה החברה מחמאות שהפכו אט-אט למשפטים כמו: "כמה אני צריכה שינוי, אתה חושב שזה יכול להתאים גם לי? כמה זה יעלה לי?" והבת מצווה הסתובבה כמו טווס ליד הבת של החברה והראתה לה את התספורת מכל זווית אפשרית בעיניים בורקות.
לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שהרווחתי עוד שתי לקוחות שהיו מוכנות, לו היה לי זמן, להתיישב באותו הרגע ולהפקיד את ראשן בידי שאעשה להן בדיוק את אותו הדבר.
"ארז", שמעתי קריאה מאחת הפינות וראיתי את נירית מציצה מהמטבחון מסמנת לי שאחבור אליה בחשאי. "מה קורה?" הצטופפנו ליד מכונת הקפה, "למה את לוחשת, הכל בסדר?" "ארז תשמע, אני מאד אוהבת את גילה, אנחנו ממש, אבל ממש, בקשרים מצוינים" הדגישה, "כן…" תהיתי מה הולך ליפול עלי עכשיו, "אבל אני מזהירה אותך שלא תעז לעשות לה משהו דומה אפילו למה שעשית לי", ומיהרה להוסיף: "היא חברה ממש טובה, רק יש לה בעיה אחת, כל מה שאני עושה, אבל הכל, היא עושה אחרי, ולי נמאס מהקוף אחרי בנאדם הזה" היא אחזה בידי, עיניה מתחננות וגופה כולו אומר "אני לא מבקשת, אני דורשת, זה לא יקום ולא יהיה!".
פעמוני האזעקה צלצלו כולם באחת. מעבר לפינה יכולתי לשמוע כבר את החברה מבררת מחירים ומועדים גם לה וגם לילדה ומבקשת אותי כדי שאבטיח לה שאעשה לה את אותו דבר "כי זה פשוט מקסים וגאוני בעיני מה שעשית פה, ואני רוצה בדיוק את זה". להרוויח זמן, זה מה שאתה צריך עכשיו, שמעתי את הקול הפנימי מורה לי. שמתי את מחשבותי ב-hold, סימנתי לנירית שלא תדאג ותאמתי תורים לאם ולבתה.
סימה ויעל הופיעו ביום המיועד נרגשות ונפעמות. "אתה לא שוכח…" תפסה אותי סימה איך שנכנסה, מקווה שאבין את הרמז העבה ולא אשיב את פניה ריקם. חייכתי, התכנית כבר התגבשה, כל מה שנשאר זה לפעול מהר ובנחישות. "אנחנו נעשה את אותו דבר", הבטחתי לסימה, "רק עם שינויים קטנים, כי שערך מעט שונה מהשיער של נירית". סימה נרעדה, "מה זה לא מתאים לי? אבל אמרת…" "אל תדאגי," הרגעתי, "את בידיים טובות".
לא חיכיתי להרבה אישורים ופתחתי מיד. שעה ארוכה טיפלתי בשערה של סימה ברוגע ובידיים מיומנות, מעודד אותה מידי פעם במבטיי ומכין אותה לשינוי במשפטים השמורים איתי מראש במיוחד לרגעים כגון אלה. השיטה עבדה, סימה התמקדה יותר ויותר בתספורת שלה ולאט-לאט שכחה את נירית ואת הבקשות והחליקה בקלות לתוך התספורת החדשה שלה. בפינישים האחרונים היא כבר ממש היתה בידיי, ומוקסמת בחנה את כל זוויות התספורת החדשה שלה ולחשה: "ארז, אתה גאון, אני כל כך יפה, איזה שינוי, ברוך לא יכיר אותי".
האישור מהבעל נתן את אות הסיום. עם הילדה זה כבר היה הרבה יותר קל.
יומיים אחרי התייצב אצלי אהרון השמן במספרה כולו מזיע, "אהרון, מה העניינים גבר?" צהלתי לעברו. אהרון נראה מודאג. "ארז, מה עשית לי?, נירית לא מפסיקה לנדנד לי", "מסתבר שהיא חושבת שמה שעשית לסימה פי אלף יותר יפה ממה שעשית לה…". "תגיד", תלה בי מבט שואל, "יש מצב שאתה עושה לנירית כמו לסימה?"
ארז ישראלי, מעצב שיער, רמת-גן
הירשם עכשיו לקבלת עדכונים ממגזין יופי!
קצר, ממצה, איכותי, חינם – אצלך במייל
דואר אלקטרוני
שם
