ב-5 ביולי 1946 לואי ריאר הציג לראשונה את הביקיני והוחרם על ידי הוותיקן וארבע מדינות. הוא עבר דרך בריז'יט בארדו בפסטיבל קאן, הביקיני הלבן של אורסולה אנדרס ב"ד"ר נו", הניאון של האייטיז והאדום של משמר המפרץ, והיום, 80 שנה אחרי, הוא חוזר כסמל של בחירה, קיימות וסטייל – הרבה פחות בד, הרבה יותר חופש.
| ענת טלר |
יש בגדים שבאים והולכים, ויש בגד אחד בן 80 שמסרב להיעלם. השנה אנחנו חוגגות שמונה עשורים לרגע שבו פיסת בד קטנה הצליחה להרגיז את האפיפיור, להבהיל שוטרים בחופים באיטליה, ולהפוך בבת אחת לסמל הכי מזוהה עם קיץ, חופש ושמש.
אז איך הכל התחיל, איך הוא שרד כל טרנד אפשרי, ומה אנחנו לובשות ב-2026?
ההתחלה: 30 אינץ' של שערורייה
פריז, 5 ביולי 1946. אירופה חוגגת את הקיץ הראשון בלי מלחמה, ובבריכת השחייה המפורסמת פיסין מוליטור מתקיימת תצוגת אופנה. מהנדס מכונות צרפתי בשם לואי ריאר, שירש את מפעל ההלבשה התחתונה של אמו, עולה עם רעיון קצת משוגע. הוא תפר בגד ים משני חלקים מ-30 אינץ' בד בלבד, כל כך קטן שהוא נכנס לקופסת גפרורים בגודל 5 על 5 ס"מ.
הבעיה: אף דוגמנית לא הסכימה ללבוש אותו. הוא נחשב חשוף מדי אפילו לפריז. ריאר נאלץ לגייס רקדנית בת 19 מהקזינו דה פריז, מישלין ברנרדיני. היא לא התרגשה. היא עלתה לבמה בבגד עם הדפס עיתונים והיסטוריה נכתבה.
באותו שבוע ממש, כמה אלפי קילומטרים משם, ארצות הברית ערכה ניסוי אטומי מתוקשר באטול ביקיני באוקיינוס השקט. ריאר, שהיה איש שיווק מבריק, החליט לקרוא לבגד שלו על שם הפיצוץ. ההסבר שלו היה פשוט: בדיוק כמו הפצצה, גם הביקיני שלו עומד לעשות אפקט נפיץ.
אגב, הוא לא היה היחיד שחשב על זה. כמה שבועות קודם, מעצב אחר, ז'אק היים, השיק בגד דומה וקרא לו Atome, האטום, כי הוא היה קטן כמו אטום. אבל השם ביקיני תפס הרבה יותר חזק.
העולם אומר: לא
היום זה נשמע מצחיק, אבל התגובה היתה היסטריה אמיתית. הוותיקן הכריז על הביקיני כחטא. בתחרות מיס וורלד הראשונה ב-1951, הזוכה השוודית קיקי האקנסון הוכתרה בביקיני, האפיפיור פיוס ה-12 גינה את התחרות, ומאותו רגע אסרו את הביקיני בכל תחרויות היופי בעולם. היא נשארה היחידה שהוכתרה אי פעם בביקיני.
ספרד, איטליה, פורטוגל, בלגיה ואוסטרליה אסרו ללבוש ביקיני בחופים ציבוריים. בחוף האטלנטי של צרפת הוא נאסר גם כן. בארצות הברית קוד הייז, שאסר להראות פופיק בסרטים הוליוודיים, דאג שהביקיני יישאר מחוץ למסך. מגזין נוער אמריקאי כתב ב-1957: "בלתי נתפס שבחורה עם טקט והגינות תלבש אי פעם דבר כזה".
למרות שריאר קיבל כמעט 50 אלף מכתבי תודה מנשים, רוב העולם עדיין לא היה מוכן.
הוליווד אומרת: כן
מי שהצילה את הביקיני היתה הוליווד. או יותר נכון, כמה נשים הוליוודיות.
1953, פסטיבל קאן. בריז'יט בארדו בת 19 מצטלמת על החוף בביקיני. שנתיים קודם היא כבר לבשה אותו בסרט "מנינה, נערה ללא צעיפים", ואז שוב ב-1956 ב"ואלוהים ברא את האישה". פתאום הביקיני נראה לא חוטא, אלא הכי לוהט שיש.
ואז הגיעו השישים. ב-1960 בריאן היילנד שר את הלהיט Itsy Bitsy Teenie Weenie Yellow Polka Dot Bikini והביקיני הפך לפסקול של קיץ. ב-1962 אורסולה אנדרס יצאה מהים בסרט ג'יימס בונד הראשון, ד"ר נו, בביקיני לבן עם חגורת סכין. הסצנה הזאת נבחרה שנים אחר כך לאחת הסצנות הסקסיות בתולדות הקולנוע, ומכירות הביקיני זינקו בן לילה.
אחריה הגיעו ראקל וולש, מרילין מונרו, שערים של ספורטס אילוסטרייטד ופלייבוי ב-1964, ובאמצע שנות השישים הביקיני כבר היה לגמרי מיינסטרים. אפילו המעצב רודי גרנרייך ניסה לקחת את זה עוד יותר רחוק עם המונוקיני, בגד ים בלי חלק עליון, ב-1964. זה כבר היה נועז מדי אפילו לשנות השישים.
מתקצר, מתגבה, מתכווץ
משם הביקיני התחיל לשחק עם עצמו.
בשנות השבעים הוא נהיה קטנטן. נחשף הפופיק, החיתוכים נהיו מינימליים, נכנסו בדי לייקרה, והברזילאיות המציאו את חיתוך הטנגה. בשנות השמונים, עידן האירובי והכושר, הגיע גזרת high-cut – קו הרגל עלה עד המותניים בסגנון ג'יין פונדה. זה היה גם העשור של הצבעוניות הניאונית, ואחר כך של החוטיני.
בניינטיז כולם זוכרים דבר אחד: משמר המפרץ. הביקיני האדום של פמלה אנדרסון הפך למדים הרשמיים של שנות התשעים, ביחד עם גזרות משולש קטנות, קשירות ופחות בד מש ever.
בשנות ה-2000 הגיעה מהפכת המיקס אנד מאץ'. כבר לא קונים סט, מרכיבים לבד. חלק עליון אחד, תחתון אחר, הדפסים, נקודות, פסים. שנות ה-2010 החזירו את הרטרו עם גזרות גבוהות נוסח שנות החמישים, וגם הביאו בשורה חשובה באמת – מידות. לראשונה אפשר היה למצוא ביקיני מחמיא באמת בכל מידה, עם תמיכה, עם שליטה בבטן, עם התאמה לחזה גדול או קטן. הגוף של כולן הפך לביקיני בודי.
2026: מה אנחנו לובשות היום?
אחרי 80 שנה, הביקיני נמצא במקום הכי מעניין שהיה בו אי פעם. הוא כבר לא צריך להוכיח שהוא נועז, הוא צריך להוכיח שהוא חכם.
המילה הכי גדולה השנה היא קיימות. הרוב המוחלט של המותגים הטובים עוברים לבדים ממוחשבים כמו ניילון ממוחזר מרשתות דייגים, פוליאסטר ממוחזר, ואפילו חוטים על בסיס אצות וסיבי אצה. הגזירה עוברת לשיטות של אפס פסולת, כדי לא לזרוק שאריות בד.
מבחינת צבעים וטקסטורות, אנחנו רחוקות מהניאון של האייטיז. הטרנדים המובילים ל-2026 הם גווני אדמה עמוקים – קקאו, ברונזה, חמרה, ירוק ים מעושן – ביחד עם בדים עם טקסטורה: קרושה בעבודת יד, ריב סרוג, וגימורים עם חרוזים קטנים וצדפים. ראינו את זה כבר על המסלולים של לואה וגוצ'י שהביאו את האקססוריז החרוזים גם לבגדי הים.
בגזרות יש שני כיוונים שמתקיימים יחד: מצד אחד, Quiet Power – גזרות ארכיטקטוניות, נקיות, תחתון גבוה ומחטב עם טופ תומך בסגנון חזייה, בלי קשירות מיותרות. מצד שני, חזרה למינימליזם של שנות ה-90 אבל עם טוויסט – משולשים קטנים, אבל מבד עבה ואיכותי שמחזיק הכל במקום.
והכי חשוב – היום הכל הולך. ביקיני עם שרוולים ארוכים למי שרוצה הגנה מהשמש, ביקיני ספורטיבי לגולשות, ביקיני בגזרת boy-short בהשראת סרטי תחילת שנות ה-2000, וגזרות א-סימטריות עם כתף אחת.
לפני 80 שנה הוא נחשב לשערורייה שאפילו דוגמנית לא הסכימה ללבוש. הוא נאסר על ידי מדינות, גונה על ידי האפיפיור ונחשב לסוף המוסר. היום הוא פשוט בחירה. לפעמים קטנה מאוד, לפעמים גבוהה ומכסה, לפעמים מקושטת בחרוזים, תמיד עשויה מחומרים שחושבים על הים שבו אנחנו שוחות.
וזה אולי הסיפור האמיתי של הביקיני. לא כמה בד יש בו, אלא כמה חופש הוא נותן למי שלובשת אותו.
