המדונה

בסוף, חיברנו אבני סברובסקי עדינות לחיבורי תוספת השיער באמצעות דבק לשיער. המדונה הלכה ויפתה מרגע לרגע. "קרה משהו?" סיפור של מעצב שיער
ארז ישראלי
"יום חמישי הבא בשתיים, לא תשכח נכון?". קולה הטלפוני נשמע לא בטוח. "אל תדאגי", אני אומר לה, "סגרנו". הייתה בקולה תמימות נעורים, פרי בוסר שלא בשל עדיין, דשדוש עדין ראשוני של רגלים יחפות בעולם מחוספס וקשוח, תחושת חוסר בטחון מהלא נודע, בקשה כמעט נואשת לקבל אישור מאח גדול.
"רשמת את הכתובת?", שאלה, "אני יודע בדיוק איפה זה", הרגעתי. יום חמישי, שתיים בצהריים. דפקנו בדלת, כבר בחדר המדרגות נשמעו קולות המולה של עשייה. עברו כמה שניות עד שהבחינה בנו. עיניה הכחולות נצצו מקצה הסלון. "בואו, תכנסו", חייכה בביישנות. היא הייתה מאושרת ונרגשת. הכל כבר סוכם מראש, פרסנו את ערכות הכלים על השולחן בפינת האוכל והיא ניצבה שקטה ויפה מביטה בנו במעשינו. המדונה היפה התיישבה בכסא ואנו התחלנו במלאכתנו.
שיערה היה דק וגלי בגוון בהיר בטונים 3-4. חילקנו את השיער לשני חלקים והתאמנו לה תוספת שיער גלית/מתולתלת שתאמה בדיוק את שיערה. סלסלנו את התוספות והשיער עם רולים חמים והמשכנו הלאה. החלק העליון חולק ל-3 חלקים מקו העין לקו האוזן. שני החלקים הקיצוניים נאספו במתיחה לאחור וחוברו אל תוספת השיער עם סיכות ותופסנים מיוחדים שיבטיחו את עמידות התסרוקת לאורך זמן. החלק האמצעי סורק מעט לצד, הורם לאחור, נופח מעט ובתנועה סיבובית חובר לגומייה מתחת לתוספת השיער. עתה פנינו לטפל בחלק האחורי. הרולים הוסרו והשיער חוזק באמצעות מסלסל שיער Babyliss. בוצעה סגירה חזקה של השיער על מנת שלאחר זמן מה יפתח וייצור את המראה המושלם.
בסוף, חיברנו אבני סברובסקי עדינות לחיבורי תוספת השיער באמצעות דבק לשיער. המדונה הלכה ויפתה מרגע לרגע. מידי פעם היא סימנה לנו בעיניה המלאכיות ופרשה לחדר צדדי משוחחת בקול חרישי בטלפון הנייד שלה וחוזרת בריחוף לעמדת הטיפולים. השמש כבר נטתה לשקוע ואנחנו היינו בשלבי סיום. המדונה שלנו יצאה מעוד שיחה וצנחה ברכות על הכסא. אילו לא רציתי לסדר שוב את החלק הקדמי של השיער, סביר להניח שלא הייתי שם לב. המדונה היפה התייפחה בדממה כבר כמה דקות טובות כך ניכר מאדמומיות עיניה, ריסיה הארוכים מנסים לשווא להסגיר את המצוקה. ליבי נצבט ואותת לי נואשות שמשהו לא טוב קורה. פוחד לדבר, מסנן את המילים שלא לסדוק את השבריריות הבתולית, נאבק עם עצמי, מתנסח בראשי שוב ושוב דקות ארוכות והיא דומעת חרישית, דמעותיה השקופות צונחות ברכות ונספגות בשמלה הקייצית.
"קרה משהו?" גיששתי בעדינות ורציתי להוסיף "אפשר לשאול, סליחה, למה את בוכה?" אבל שתקתי. פתאום היא ניתקה מהכסא ונעלמה מאחורי דלת סגורה. אנשים נכנסו ויצאו, שיחות חרישיות התנהלו, השמש נשקה לים וצללים עמומים של אור וחושך הציפו את הכתלים. אישה צעירה ניגשה אלי ושאלה אם אני יכול לחכות עוד כמה דקות. לא יכולתי לשאת עוד את השתיקה. "תשמעי, אמרתי לה, אני מגשר מוסמך. לא רוצה להידחף, אבל רוצה לעזור, אולי תשאלי אותה?". החדר היה מוצף באור קלוש, וילונות לבנים נשקו לרצפת הפרקט והיא ישבה מכונסת בפינת המיטה הגדולה. התיישבתי על שרפרף מעץ וחיכיתי. פתאום היא הביטה בי ואמרה בשקט "אני בתולה". "אז מה?" דיברתי אל קורת העץ, המום מישירותה אך לא מעיז להישיר מבט אליה, "מה, את חושבת שאת היחידה?".
"אתה לא מבין". "אני מבין", אמרתי לה, "את קצת לחוצה, זה טבעי. אני בטוח שאם תספרי לו הוא יתחשב, יהיה עדין ובעוד כמה זמן תשכחי מכל זה".
"אתה לא מבין", חזרה על עצמה, "אני תמיד אשאר בתולה".
לא יכולתי להבין איך זה אפשרי, הרמתי את מבטי בשאלה, ראשה הקטן היה מורכן ועיניה מושפלות. אז, הרימה את ראשה ומבטה מושך את מבטי ומוביל אותו לקיר שמנגד. על הקיר הייתה תמונה של בחור בלונדיני עדין כמלאך, מביט בי בעיניים כחולות ותמימות במבט שמבקש אישור מאח גדול.
הבנתי.
הוא היה הכלה הכי עדינה שסרקתי אי פעם.

ארז ישראלי, מעצב שיער, רמת-גן

הקלק כאן – לפרסום חינם של מודעת דרושים ביופי!
הקלק כאן – לקבלת חדשות ועדכונים חינם למייל שלך

הקלק כאן – לשאול, להעיר ולדסקס בפורום האתר