יש לה שיער שחור, חלק ובוהק, וארוך. מאד מאד ארוך. "נו", אני חושב לעצמי, עוד אחת שרק אוציא את המספריים היא תיבהל לי ונעבור ל- "אתה יודע מה, תגזור לי רק קצוות"ארז ישראלי
יש תקופות בהן השיגרה שולטת. יום רודף יום ולמרות כל האירועים, התצוגות והעבודה המעניינת אני נע במסלול די ידוע. ואז בלי שום אזהרה קורה משהו מפתיע ששיגרה לידו נראית כמו משפחה רחוקה שרואים רק לעיתים נדירות. כל הלילה ירד גשם ורחבת החניה הייתה רצופה בהמון שלוליות, לא עמוקות, אבל מספיקות כדי להרטיב את שולי המכנסיים. אני מדלג בזריזות לכיוון הכניסה ופותח את המספרה לעוד יום חדש.
הצצה חטופה ביומן מציגה יום די רגיל. אני מכין קפה ומתארגן, אין לי יותר מדי זמן. עוד מעט תבוא מיכל שתמיד רוצה להסתפר ובסוף היא מתחרטת. קצת אחרי עשר ניגשת אלי לימור ואומרת לי שיש פה איזה בחורה שרוצה להסתפר. אני מציץ לכיוון הלובי ושואל את לימור אם יש מקום. "אפשר להסתדר… נורית ביטלה לפני כמה דקות והספק של הצבעים אמר שיבוא אחרי הצהריים". "מעולה, אני עוד עשר דקות מסיים פה ואקבל אותה". היא ניגשת אלי בתורה, מביטה בי בעיניים כחולות עמוקות, לוקחת נשימה ארוכה ואומרת לאט – "אני רוצה להסתפר".
יש לה שיער שחור, חלק ובוהק, וארוך, מאד מאד ארוך. "נו", אני חושב לעצמי, עוד אחת שרק אוציא את המספריים היא תיבהל לי ונעבור ל – "אתה יודע מה, תגזור לי רק קצוות". אבל הדמיון כבר מתחיל לעבוד ואיתו גם זורמים הרעיונות.
"רק שתרצה באמת להסתפר", אני חושב בזמן שחופפים לה, מנסה לבנות נאום שכנוע הורס, שימנע כל התנגדות אם תבוא. היא מתיישבת בשקט ואני שואל בעדינות "אז מה החלטת, את מסתפרת?", "בטח", היא עונה "בשביל זה אני פה".
אני נכנס להילוך גבוה ומבצע תספורת בסגנון קארה לא סימטרי עם אורכים מדורגים. לקראת סיום התספורת אני מסובב אותה לכיוון המראה, משאיר את ה-cut האחרון לסוף. היא מביטה בדמותה ולא מאמינה.
"וואו זה מדהים", היא אומרת לי בקול רך. היא מצייתת כשאני מבקש שתרכין את ראשה לייבוש אחרון ותוך כדי, אני אומר לה בחצי צחוק "בטח אין לך תכניות מיוחדות, אבל אין מצב שאת לא יוצאת היום…". לא עוברת שנייה, והיא מרימה את ראשה, מחייכת למראה ואלי ואומרת "מה יוצאת? אני מתחתנת היום!". אני מרגיש שאני מתעלף.
"תגידי, איך לא אמרת לי את זה קודם?" אני שואל אותה. בחיים, אבל בחיים לא הייתי מספר אותה אם הייתי יודע את זה קודם, חולפת בי מחשבה מהירה וחדה. היפהפייה שהפכה בין רגע לכלה מסתכלת עלי במבט לא מבין. "ותגידי", אני שואל לא מאמין, "איפה את מתארגנת, מתלבשת, מתאפרת?"
"בדיוק חשבתי לשאול אותך אם יש פה איזה מקום שאפשר להתאפר בו, או אולי יש לך פה מאפרת…", היא תולה בי מבט רציני… אני בהלם, עוד לא נתקלתי בסיטואציה כל כך הזויה. "תראי", אני אומר לה "הגעת למקום הנכון, יש לי כאן מאפרת מקצועית שהיא מאפרת הבית ו…",
"נהדר, היא קוטעת אותי", ומתרוממת מוכנה לעבור לעמדת האיפור. אני עוצר אותה,
"תגידי, מה עם החתן?"
"החתן? – בבית ישן…"
"והוא מסופר?",
"אין לי מושג", היא אומרת. אני חצי מת.
"תראי אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה, כל החתונה זה תמונות, אולי תתקשרי אליו, יבוא לפה, יסתפר…".
וככה סיפרנו ואיפרנו, סידרנו ויפייפנו כמיטב יכולתנו את הכלה המאחרת והחתן המנומנם כל אותו אחר הצהריים. הם היו לגמרי רגועים ואנחנו לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה.
הייתי כל כך המום שעד הרגע האחרון הייתי בטוח שעובדים עלי, שבעוד רגע תצוץ מאיזה פינה מצלמה נסתרת ופרצוף מחייך של במאי משועמם מאיזה תכנית בוקר יבהיר לי שכל זה היה מבויים.
ארז ישראלי הוא מעצב שיער רמת גן
הקלק כאן – לפרסום חינם של מודעת דרושים ביופי!
הקלק כאן – לקבלת חדשות ועדכונים חינם למייל שלך
הקלק כאן – לשאול, להעיר ולדסקס בפורום האתר