הלקוחות כבר עברו דירה… לאינטרנט. את, בעלת המכון עוד לא מכירה את הכתובת החדשה?
רונן וייס
"בוא כבר!" שמעתי אותה צועקת לי לתוך הטלפון הנייד הלבן שלי, בעוד אני שוכב בשמש, חושב לי על החיים ומנסה להיפטר מהצבע האדום שמסרב לעזוב אותי. אצלי, לצערי, אין חום. לא משנה כמה אשתזף, זה תמיד יהיה עוד גוון של אדום.
"לאן לבוא? אני בים," לחשתי, כדי ששתי הבחורות בנות העשרים שהביטו בטלפון החכם שלהן לא יפסיקו להתכתב עם כל העולם בגללי בזמן שהן יושבות להן מול הגלים.
"אלי, למכון, דחוף!" צעקה, "אני לבד ואני לא יודעת מה לעשות, נו בוא זה לא רחוק ממך" .
כשנכנסתי אליה למכון עם מכנסי השבע שמיניות וכפכפי האדידס שנות ה-80 שלי, מצאתי אותה מדפדפת שוב ושוב בדפי היומן שלה.
"תראה, השבוע היה כמעט ריק, ושתיים ביטלו. בשבוע הבא המצב גרוע יותר ואנחנו רק ביולי! מה יהיה איתי?" הבטתי בה ונתתי לה להמשיך. כשהרימה את ראשה אלי פערה זוג עיניים כחולות ואמרה בקול של אמא שלי: "כמה פעמים אמרתי לך למרוח קרם שיזוף? שמור על עור הפנים שלך! שלא לדבר על זה שזה מסוכן", אמרה ומיד המשיכה בדפדוף.
"מה לא עשיתי, חילקתי פליירים בתיבות הדואר, פרסמתי במקומונים… כבר חודש וכלום, כאילו כל העולם נסע לחו"ל", דמעה והמשיכה כמעט בלי לנשום, "ואתה משער בכלל כמה זה עלה לי? אלפי שקלים מהכסף שאין. אני יודעת שהזהרת אותי שהקיץ יהיה קשה, אבל ככה? אין אף אחד! כולם בחו"ל או עם הילדים".
"בואי, תנעלי נעליים, תתקני את האיפור ונלך לטייל קצת, מה רע? כבר ארבע וחצי אחר הצהריים". היא שמה פתק 'תיכף אשוב' בתקווה שמישהו יבוא (כמובן אחרי ששכנעתי אותה לשים את מספר הנייד שלה ולא המספר הקווי של המכון), ופסעה אחרי, גוררת רגל אחרי רגל בחוסר חשק.
פסענו במרכז העיר, ושם הכל המה אדם, אנשים נכנסו לחנויות, נשים קנו, גברים קנו, משפחות קנו. "שלום, מיכל", נפנפה חברתי ללקוחה שחלפה לידה כשהיא מדברת בטלפון.
"אוף, הם כאן! פשוט לא אצלי", רשפה והתיישבה בבית קפה הראשון שראתה.
"תגידי, בנות כמה הלקוחות שלך?" היא חשבה רגע, "מגיל 25 ועד 50 זה הגיל של רוב הלקוחות", ענתה ולא הבינה מה זה קשור ולמה תמיד אני שואל שאלות במקום לתת לה מייד את התשובה.
"תביטי סביבך"… לצידינו ישב בחור צעיר עם מחשב נייד והקליד בשצף קצב, בשולחן ממול ישבה אשה כבת 40 עם הטלפון הנייד שלה וקראה מיילים, ממול ישבו זוג עורכי דין לבושים בהידור כשבמרכז השולחן יושב מחשב טאבלט לבן בוהק עם מצגת.
"מה את רואה?" שאלתי בעוד אני לוגם מהקפה ההפוך שלי.
"אנשים, נו מה אני רואה?" איבדה את הסבלנות.
"תסתכלי מה כולם עושים… עם מה הם מתעסקים", חיכיתי שהפעמון יצלצל אצלה, וכרגיל חברתי החכמה תפסה מייד לאן אני מכוון ומה אני רומז.
"נכון, כולם באינטרנט… הלקוחות לא עזבו אותי, הן פשוט עברו דירה… לאינטרנט", לחשה לעצמה, ואני מחאתי לה כפיים על ההברקה, כמו אבא שהילד שלו עושה צעד ראשון לבד.
"הלקוח השתנה, יקירתי. את הברזלים השכונתיים, העיתון והפלייר החליפו חיים שלמים שאנו מנהלים מול המחשב, והמחשב כבר לא רק בבית – הוא שוכן בטלפון הנייד, נמצא בטאבלט ובמחשב הנייד. כולם גולשים, כולם מקבלים מיילים לטלפון וכולם מול גוגל, מול הרשתות החברתיות, בפייסבוק, טוויטר, ופורטלים אחרים" נתתי לה לעכל את המידע תוך כדי שהיא שומרת אמונים למילקשייק מוקה עסיסי, שנח לו בכוס זכוכית עם סירופ שוקולד כאילו יזהר כהן עוד זמר השנה באייטיז, והמשכתי.
"את חייבת להשתנות יחד איתו! הלקוחה שלך לא תשמור לך אמונים, ממי. את קוסמטיקאית וספרית כבר מגיל עשרים, והנה, את בת ארבעים ותשע ומתחת לאף שלך הכל השתנה.
שמת לב שהשיטה העתיקה "מפה לאוזן" כבר לא עובדת כמו פעם? זוהי שעת כושר לעשות דברים אחרת".
אני קמתי לשירותים והשארתי את חברתי היפה מול דף ועט ומלא קישקושים וחיצים, שעוד מעט יהפכו לנאום מלא פאתוס על עתידה העסקי, הכלכלי ובכלל.
כשהגעתי לנוחיות (מה נוח שם? מה?) סימסתי לה את ההודעה הבאה: "ממי, תזמיני לי מים מינרלים בבקשה". כשהגעתי הם חיכו לי והיא חייכה.
"הבנתי הכל, יא ממזר", (איזו ברכה מוזרה זו – ממזר… ואני באמת הסמקתי ממנה, שזה מוזר עוד יותר. טוב, אני ממזר…)
התיישבתי וביקשתי: "טוב, אז למעני ולמען העם היושב בציון שקורא אותי בנאמנות – בואי נתן לו את התובנות, מה עלינו כבעלי עסק בתחום היופי לעשות ממחר בבוקר".
וככה היא כתבה, אני שייפתי פה ושם, בבקשה תרשמו לפניכם ותיישמו:
1. בני לך אתר אינטרנט – חשוב שיהיה לגוגל מה לסרוק כשמחפשים את השם שלך.
2. פתחי דף עסקי בפייסבוק וחברי אליו את כל הלקוחות. היי פעילה בו על בסיס יומי.
3. תקשרי עם הלקוחות שלך במיילים וב- SMS הם קוראים ומגיבים.
4. אל תפחדי מהטכנולוגיה, היא לא נושכת. קני לך מחשב לעסק והשתמשי בו באופן שוטף.
5. השתתפי בקהילות אינטרנטיות שבהן קהל היעד שלך נמצא.
6. תכתבי בלוג או טור מקצועי לאינטרנט.
7. תגיבי באינטרנט ללקוחות שלך.
8. היי חברה ברשתות חברתיות שונות (גוגל, קפה דה מרקר וכו').
9. עדכני את כל הדפים שלך באופן שוטף והעלי לרשת תמונות, עדויות, וידאו ושאר מיני מתיקה.
10. אל תגידי "זה לא בשבילי, אני כבר זקנה/לא אצליח ללמוד/אין לי זמן או כל תירוץ אחר".
סיימנו את הדייט הטכנולוגי שלנו, עכשיו השקיעה הכתומה צבעה את השמיים. פתאום הטלפון שלה זמזם והיא מקריאה לי את המסרון הבא: "הי, אני מגיעה אלייך למכון עוד חצי שעה עם חברה לטיפול 10,000 את פנויה?" צחקנו בקול גדול ואז שנייה לפני שהיא קמה ונעלמה היא הביטה בי בעיניים הכי רציניות שיש לה ושאלה:
"אתה בטוח שאני חייבת להיות כל כך ממוחשבת? אני קצת מפחדת שלא אצליח".
הסתכלתי עליה במבט הכי מפחיד שלי (ויש לי מגוון כאלה) ואמרתי לה:
"הלקוחות עברו דירה… לאינטרנט. אם לא תעברי אחריהן היום – תצטערי מאוד מחר! הצעירות התיכוניסטיות הן הלקוחות הבאות שלך והן נולדו באינטרנט".
"שכנעת אותי! אני אורזת….." צחקה ורצה.
אז נשארתי לי בסוף היום הזה עם גוון עור אדום מהשמש ונשמה מלאת גאווה, שאנשים מחליטים להשתנות ולקבל על עצמם את אתגרי החיים בכל גיל וזו תכונה מופלאה.
קמתי, בירכתי את אלוהים על שהיום לא נתקעתי עם הראש במשקוף, והלכתי לי, עד הטלפון הבא מחברה שלי, הקוסמטיקאית.
רונן וייס הוא מנכ"ל המכללה לעסקים, מומחה בשיווק עסקי לתחום היופי וממחברי הספר "יופי של שיווק"
צילום: אימג' בנק ישראל
