גברת זיידמן, הקליינטית שלי בת ה-80, הלכה לעולמה לאחר שישבה אצלי במספרה ובקשה ממני תספורת 'של מלכה'. ככה היא רצתה להיראות ברגעיה האחרוניםארז ישראלי
טליה שעטה לתוך המספרה, נעמדה מולי, תלתה בי מבט עצוב ואמרה בשקט, בשקט "אימא נפטרה". "מתי? איך זה קרה? ביום שישי היא הייתה פה…"
"זהו בדיוק, ארז", אמרה לי טליה, "אתה האחרון שראה את אימא בחיים".
"רגע," אמרתי לה, "לא יכול להיות, היא לא הייתה אמורה להיות אצלך לארוחת ערב…?"
"הייתה אמורה", ענתה טליה, "רק שהיא לא ממש הגיעה", וסיפרה איך התקשרו והאימא לא ענתה ונסעו אליה והדלת היתה נעולה, ואז פרצו את הדלת ומצאו אותה מוטלת על הרצפה ללא רוח חיים.
"סליחה באמת שאני שואל, אבל מה בדיוק קרה לה?"
"אנחנו לא ממש יודעים" נאנחה טליה, "כרגע זה בגדר תעלומה".
גב' זיידמן הייתה בעיני אצילה. אישה בשנות ה-80 לחייה, תמיד מטופחת, עמידה זקופה, ראש צעיר וצלול, וקלאסה שיש לנשים של פעם. תמיד אמרתי לעצמי, תוך שאני בוחן אותה בהתפעלות – ארז, אין דברים כאלה. מעולם לא הזניחה את שיערה, הייתה מקפידה על הביקורים ולא חסכה בחומרים הכי טובים. אני זוכר איך תמיד הייתה מתייעצת איתי על השיער כמו שמתייעצים עם פרופסור, בכבוד וברוגע, סומכת ועם זאת מתעניינת ושואלת על החומר, על הפעולה, מה זה עושה לשיער. יותר מכל אהבתי לשוחח איתה. היא הייתה אישה שראתה עולם, פיתחה עסקים, ידעה תמיד לתת עצה ביושר ובטוב לב. כנותה ואהבת האדם שבה כבשו את ליבי כל פעם מחדש.
"תגיד, היא אמרה משהו?" קטעה טליה את חוט מחשבתי, "זאת אומרת ביום שישי כשהייתה פה". "מה זאת אומרת משהו?" שאלתי, "את יודעת, אנחנו תמיד מדברים…", "ארז!", היא דרשה בדמעות, "אתה ראית את אימא זמן קצר לפני המקרה, אולי הבחנת במשהו?". סימן שאלה גדול היה תלוי בעיניה העצובות… אך למרות גודל צערי ורצוני העז לספק את רצונה, "המקרה" כך קראה לו טליה, היה מבחינתי באותו הרגע אוסף של תמונות לא רצופות משחזור מהיר של יום שישי אחד עמוס, אך לגמרי שיגרתי.
שתקתי במבוכה. "טוב, אני חייבת לרוץ, אתקשר אליך יותר מאוחר ונדבר", סיכמה טליה, "אני נוסעת לאבו-כביר לקבל את תוצאות הנתיחה". כל היום הפכתי וחשבתי, מה זה חשבתי? נטרפתי. טחנתי וטחנתי שוב ושוב מנסה להיזכר בשבבי מידע, מדביק פיסת זיכרון אחת לשנייה, מנסה נואשות לבנות רצף.
ביום שישי האחרון היה גשום. לגב' זיידמן היה תור קבוע ב-14:00. תמיד הייתה צוחקת ואומרת שאני "עונג השבת שלה". "אני באה לפה ונרגעת לפני המנוחה והשמחה של השבת", הייתה אומרת לי ומתיישבת בקלילות, זקופת צוואר, תוך שהיא מסקלת את רגליה ומניחה את ידיה המטופחות על משענות צידי הכיסא. כרגיל שוחחנו על הא ועל דא על משמעות החיים, על עתיד המדינה, על "המצב", כמו שהיא קראה לו, ועיניה נשפו ורשפו עלבון וייסורים על כל המפוטרים הרבים והמשפחות הרבות הנמצאות במצוקה.
"תשמע," אמרה לי בשישי האחרון, "אולי תספר אותי קצת יותר קצר, ככה קצוות ושפיצים ואולי קצת גוונים בוהקים. אתה יודע, תספורת של צעירות". נזכרתי שהייתי קצת מופתע. אמנם הייתה חסידה של שינויים, אבל אפילו בשבילה זה היה קצת קיצוני. "מה קרה יש מישהו?" שאלתי בחיוך, "נו, ארז, ארז, בגילי כבר לא חושבים על דברים כאלה, זה בשביל הנכדים שלא יגידו שיש להם סבתא זקנה".
שיערה היה באורך ביניים בקו הצוואר והצבע היה מעט דהוי, אבל לא הייתי צריך לחשוב יותר… אני הבנתי את גב' זיידמן כמו שתמיד הבנתי אותה, וצבעתי את שיערה בגוון נחושתי, הוספתי מעט highlights ב-2 טונים יותר בהירים מגוון הבסיס וסיפרתי אותה עם קצוות קופצניים וחיתוכים חדים לכיוון הפנים ועם פוני צדדי. בזווית העין יכולתי לראות שהיא מחייכת והחיוך שלה אותת לי שהיא הייתה מאד מאד מרוצה.
ואז זה היכה בי. באותו הרגע לא חשבתי שזה משפט יוצא דופן, אבל עכשיו זה העביר בי צמרמורת. "אתה יודע," אמרה לי בחיתוכים האחרונים של התספורת, "אני רוצה למות כמו מלכה". "מה זה כמו מלכה?", שאלתי בתמימות, "בתנוחה רגועה עם חיוך של סיפוק כשאני לבושה במיטב בגדיי ומדיפה ריח טוב". "תפסיקי לבלבל לי את המוח עם מוות עכשיו…" פסלתי את המחשבות שלה בחיוך, "אני מכיר אותך את עוד תהרגי את כולנו"… אני נשבע שבאותו הרגע זה לא היה נראה לי חריג. היו בינינו המון שיחות עמוקות על משמעות החיים ועל המוות. השיחה הזאת נראתה אז כמו עוד דיון באותם נושאים. יותר מזה לא זכרתי. התייסרתי, חפרתי, אבל לא זכרתי. בערב התקשרה טליה. היא הייתה מאד נסערת ממה שסיפרתי, אבל תיכף אחר כך אמרה שבאמת זה לא נותן שום כיוון. "באבו – כביר אמרו שאימא נפטרה מדום לב, וזה כנראה הגורל", אמרה לי ביובש, "מחר הלוויה".
הייתי בלוויה וגם בשבעה וכל השבוע ניסיתי להיזכר בעוד דברים, אבל כלום לא עלה לי לראש. רק בלילה של יום רביעי חלמתי על גברת זיידמן עולה לשמיים במרכבה של מכובדים, ישובה באצילות ברגליים משוכלות, ענודה במיטב התכשיטים, אצבעותיה משוחות בלק ושיערה האדמוני זורח באור יקרות.
בחלומי חייכה אלי גברת זיידמן ולחשה: "ארז, עכשיו אני מלכה".
ארז ישראלי, מעצב שיער מרמת-גן
הקלק כאן – לפרסום חינם של מודעת דרושים ביופי!
