כשהורידה את מטפחת הראש הגדולה, נגלה לעיני ראש מוזר ביותר. השיער היה גזור באורכים שונים חלקו קצר מאד חלקו יותר ארוך, וניכר היה שהיה אסוף במטפחת הראש הכחולה הרבה זמן. שיבצתי אותה ביומן ליום שני וכתבתי "דיסקרטית".
סיפור של ספר
ארז ישראלי
זיהיתי אותה בזווית העין. הייתה ישובה על גרם המדרגות התחתון המוביל אל הקומה השנייה. חשבתי שהיא ממתינה לאחד הרופאים שמשכירים את החלק המזרחי של המתחם שבו נמצא הסטודיו שלי. התכופפתי ונעצתי את המפתח במנעול התחתון של דלת הזכוכית, כאשר שמעתי קול חלוש מכחכח בגרונו לידי "סליחה".
קפצתי מופתע, לא ציפיתי לראותה מאחורי כתפי. "אני מצטערת לא התכוונתי להבהיל אותך" היא אמרה ועיניה מושפלות. "לא, זה בסדר" צחקתי, "פשוט לפני שנייה ישבת על המדרגות ולא ציפיתי לראות אותך פה לידי". "אתה…. ארז ישראלי?"… "אני ולא אחר", עניתי לה ספק משועשע ספק ציני. "כי, תראה…" התמהמה בדיבורה, תוך כדי שאני פותח את הדלת, מדליק את האורות ומכבה את האזעקה, "שלחו אותי אליך". "מה זאת אומרת, שלחו אותך אלי?" התפלאתי, "מי שלח אותך אלי?". "הגדול, הוא שלח אותי אליך".
רק אז הבחנתי כי היא צעירה מאד, כמעט ילדה. לבושה היה צנוע ופשוט. בגדים גדולים הסתירו גוף דקיק, שברירי וכפוף מעט וגם ראשה היה מכוסה במטפחת.
"אהה, את דתייה?" לא המתנתי לתשובתה, "לא צריך להתבייש, יש לי הרבה לקוחות דתיות", הרגעתי אותה. "לא, אתה לא מבין, אנחנו פה לבד, אתה יודע, גבר, אישה, לבד במקום ריק".
"אה, אין בעיה, עוד כמה דקות כבר יגיעו כל העובדים, אני הקדמתי כי רציתי לסדר משהו. אז אולי תשבי, את רוצה לשתות משהו? יש לנו כוסות חד פעמיות ובכלל חלק מהצוות שלי שומר מסורת…" הרמתי את העיניים והיא נעלמה. יצאתי החוצה וראיתי שחזרה לעמדת המוצא על המדרגות מכונסת בעצמה, פניה לרצפה, רגליה אסופות בין ידיה והתיק קרוב מאד לחזה.
הזמנתי אותה שוב פנימה והיא נבלעה במהירות דרך הדלת מנסה שלא להראות. בעודה ישובה על קצה הכסא אמרה: "אני… לא משנה מי אני… באתי אליך עם בעיה גדולה".
כשהורידה את מטפחת הראש הגדולה, נגלה לעיני ראש מוזר ביותר. השיער היה גזור באורכים שונים חלקו קצר מאד חלקו יותר ארוך, וניכר היה שהיה אסוף במטפחת הראש הכחולה הרבה זמן. "מה אתה יכול לעשות?" תלתה בי מבט שואל ומיד השפילה שוב את עיניה לרצפה. נגעתי בשיער המדובלל והיא נעה בחוסר נעימות. "תלוי מה את רוצה… תראי… אולי תסבירי לי קצת מה המטרה, שיהיה לי כיוון".
היא הייתה חדה "אני צריכה שיער, ואני צריכה אותו מהר", ואחרי ששתקה קצת אמרה "מקסימום עד יום שלישי". "וזה חייב להיות בדיסקרטיות גמורה", הזהירה אותי, "זה לא מקובל אצלנו דברים כאלה".
שיבצתי אותה ביומן ליום שני וכתבתי "דיסקרטית".
* * *
היא הופיעה, כנראה, בשעה היעודה. כאשר הבחנתי בה, הייתה כבר ישובה מכונסת בעצמה בפינה הכי רחוקה בסטודיו. אינני יודע כמה דקות ישבה שם, אפילו חתול לא היה עובר את הדרך מהדלת לפינה כל כך בשקט. סימנתי לה לשבת על הכיסא והתחלתי בעבודתי.
ראשית, כיוון שהשיער היה באורכים שונים וחלק מהשיער הארוך יותר היה צבוע בקצותיו בגוון בהיר, החלטתי לצבוע את כל השיער לגוון חום כהה מס' 3. הצבע הכהה הבליט את עיניה הבהירות והלם את גוון עורה הבהיר. בחלקו הקדמי של ראשה השתמשתי בתוספת שיער שנקראת "מיקרולייט". זו תוספת שיער מיוחדת המחוברת לרשת אותה מלחימים לצידי השיער. לאחר מכן, את השיער עצמו משחילים דרך חורי הרשת החוצה עד לקבלת אפקט בו הרשת עצמה איננה נראית.
"יש לך משהו מיוחד ביום שלישי, אירוע משפחתי?" ניסיתי לדובב אותה.
בהתחלה לא ענתה. אחרי דקות ארוכות של שתיקה אמרה פתאום "כן, אירוע משפחתי, יש לנו אירוע משפחתי". לא הבנתי כלום. תהיתי כיצד תחשוף את השיער באירוע המשפחתי, הרי עליה ללבוש כיסוי ראש. אבל שתקתי וגם היא, וחוץ מבקשותיי שתניע את ראשה לכאן או לכאן לפי הצורך, לא החלפנו עוד אף מילה אחת נוספת.
כיוון ששערה היה באורכים שונים, במקומות שבהם היה השיער קצר יותר, הוספתי תוספות שיער ארוכות בגוון צבעו החדש של השיער, באמצעות תופסני קליפס. באופן זה התקבל מראה של שיער מלא וארוך שניתן היה לאספו בתנועה גלית לתסרוקת מורמת. הוספנו לשיער מספר סיכות עדינות שהבליטו את הגוון החום העמוק, וכך בעבודה של פחות משעה קיבלנו תוצאה מפתיעה ונפלאה כאחד. לפחות כך חשבתי אני. הדיסקרטית שלי בקושי העיפה מבט חטוף במראה ושלפה ערמת שטרות. לא ידעתי את נפשי מרוב תדהמה. "זה מוצא חן בעיניך?" ניסיתי להבין… "זה מצוין, ממש יפה," ענתה ביובש וכשראתה שאני קצת המום הוסיפה "אני מאד מרוצה", שילמה וחמקה בהילוכה החתולי המהיר כאילו לא הייתה מעולם.
בבוקר של יום חמישי מצאתי מעטפה מתחת לדלת. המכתב היה קצר ותמציתי, ניכר היה שמישהו אחר ניסח אותו בשבילה. "אינני רוצה שתפרש את התנהגותי כחוסר נימוס. אין זה נהוג אצלנו לצאת לבד לעיר. יש לנו מספרה, אך לאחרונה הספרית חלתה ואחותה שמחליפה אותה לא יודעת את המקצוע. הציעו לי לשים פאה, אבל זה לא היה יפה בעיני ולא התאים לאירוע החשוב. התייעצתי עם הגדול שלנו וקיבלתי ממנו אישור לצאת ולסדר את השיער שלי במספרה אחרת בתנאי שהכול יהיה דיסקרטי. אני מודה לך על הטיפול המסור".
ימים ארוכים גלגלתי בראשי את סימני השאלה שהותירה הדיסקרטית – מיהי? מהיכן הגיעה? בכמה אוטובוסים נסעה או מי הביא אותה? ואיך מכל המספרות בארץ הגיעה דווקא אלי?
* * *
בקיץ נסענו צפונה לסוף שבוע משפחתי. חבר המליץ לי על מסעדה טובה באחד הכפרים הערביים "מקום צנוע, אבל האוכל – אגדה". בעודי יושב עם המשפחה וממתין שייגשו אלינו לקחת הזמנה, סקרתי את המקום. הקירות היו עמוסים בקטעי עיתון ממוסגרים המספרים בשבחה של המסעדה, תמונות של מכובדים שסעדו שם בעבר גוחנים מעל צלחות עמוסות בכל טוב, וצילומים של אירוע שנראה כמו חתונה גדולה. באחת התמונות ראיתי אותה. הדיסקרטית ביום חתונתה. לקראת סיום הארוחה ביקשתי לדבר עם בעל הבית ולהודות לו אישית על הארוחה המצוינת. כשהוא הגיע – זרח כולו. הבת שלי יושבת למעלה, מתרגשת, "זה מעצב השיער מהאינטרנט," היא אמרה לי. "הנוער של היום", נאנח, "אנחנו לא מצליחים להשתלט עליהם..". "וזו?", העזתי ושאלתי, מצביע על התמונה שבה הופיעה הדיסקרטית, "זו הבת שלך?", "זו הבת של השייח' שלנו, הגדול והמכובד", אמר לי בעל המקום והזדקף בגאווה. "יפה, הא?"
ארז ישראלי, מעצב שיער, רמת-גן
הירשם עכשיו לקבלת עדכונים ממגזין יופי!
קצר, ממצה, איכותי, חינם – אצלך במייל
דואר אלקטרוני
שם
