"שלום," שמעתי קול של ילד, "רציתי לדעת אם לשירה וקסמן יש היום תור בשעה ארבע?" שירה נכנסה בריחוף סמוקת לחיים ושיער פזור בשעה שש. חודשיים נמשך הסיפור, ואני נשכתי את השפתיים. סיפור של מעצב שיער
ארז ישראלי
לעבוד במספרה זה לא פשוט… לנהל מספרה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לקוחה רודפת לקוחה, לכל אחת אני נותן את תשומת הלב הפרטית שלה וגם מקשיב, מפרגן, תומך, מציע, משנה, מתחבר לרצונות, מגלה גמישות, מחייך באדיבות, צוחק מהבדיחות, מנסה להבין את הבעיות, הולך בין הטיפות… לא פלא שאני חצי מת אחרי יום עבודה. אבל, זה בדמי, חלק ממני, אני אוהב את זה! לפעמים, ורק ממש לפעמים, אני מאד רוצה דקה שקטה.
כך זה היה באותו יום רביעי בצהריים. אלוהים כנראה שמע את תפילתי ונתן לי רבע שעה של חסד, שקט ושלווה. עד שצלצל הטלפון. "שלום," שמעתי קול של ילד, "רציתי לדעת בבקשה אם יש לשירה וקסמן תור היום בארבע?" בדקתי ואישרתי "תגיד לאמא שכן, היום בארבע". שירה באה בשש. היא נכנסה בריחוף, שמחה ומאושרת, לבושה בג'ינס צמוד וחולצת טריקו. עם הלחיים הסמוקות והשיער הפזור נראתה כמו תלמידת תיכון שברחה מבית הספר. "היה לי תור לארבע אבל דחיתי, התעכבתי קצת", הסבירה כשראתה אותי. לא ייחסתי לכך כל חשיבות מיוחדת, תמיד ישנה דינמיקה של דחיות והכל בדרך כלל ברגע האחרון, עד שהגיע יום רביעי הבא. שוב היה טלפון בצהריים, שוב עניתי בעצמי, שוב הילד והשאלה על התור והשעה ומשהו שצלצל לי מוכר אבל לא מספיק מוכר. שירה היא לקוחה ותיקה, ליוויתי אותה בחתונתה, בלידת הילדים, לעיתים שוחחנו על כל מיני נושאים, בחורה עם ראש על הכתפיים, אישה לעניין. בפעם השלישית התקשר גבר. שמעתי את לימור מאשרת את התור של שירה וקסמן. "מי זה היה?" שאלתי, "בעלה של שירה, התקשר לשאול אם אנחנו מקבלים אותה היום בארבע". הפעם זה כבר נראה לי מוזר. מה הם בודקים כל הזמן? והיא, למרות הווידוא באותו היום ממש, תמיד מזיזה לשעה מאוחרת יותר, מגיעה כולה שמחה ועליזה, מתנצלת בביישנות, מספרת שהתעכבה ובגלל זה התקשרה לדחות ברגע האחרון. סילקתי מראשי את המחשבות הרעות. זה לא מענייני ולא עסקי מה הלקוחות שלי עושים בזמנם הפרטי. אבל למה הם משתמשים בתור למספרה כאליבי? בסוף אני עוד אסתבך עם איזה בעל עצבני, שיהיה הכי בטוח בעולם שאני עוזר לאשתו לנהל פגישות אינטימיות מאחרי גבו.
חודשיים נמשך הסיפור, ואני נשכתי את השפתיים וסקרתי כל גבר שנכנס בגפו למספרה ולא ביקש מיד להסתפר. "תגידי שירה", שאלתי יום אחד ברמיזה, לא יכול כבר להתאפק, "את נראית לי לא כל כך מאורגנת עם הזמנים לאחרונה…".
"למה אתה מתכוון?" שירה הייתה ישירה. "נו את יודעת, בזמן האחרון התור הקבוע שלך בארבע נודד בכמה שעות…".
"אה, זה… טוב, אני עובדת על משהו. יוצא ככה, שבימי רביעי יש לי תמיד פגישות בקשר לעניין הזה".
איזה מין עניין זה? שאלתי את עצמי, מה היא חושבת שאני מטומטם? איזה "עניין" כבר יכול להיות לה בכל יום רביעי ובאותה שעה בדיוק? אבל שירה לא רצתה לספר יותר ואני גם ככה כבר קצת חרגתי מהגבולות שנשבעתי לעצמי שלא אחצה, אז עשיתי ספין מהיר וסיפרתי לה בדיחה על קלינטון ועראפת וככה העברנו את הזמן שנשאר בשיחת חולין לגמרי רגילה על פוליטיקה ועתיד המדינה.
יום רביעי אחד היא לא באה ובגלל שכבר התרגלתי וגם קצת שכחתי אפילו לא שמתי לב. למחרת עוד לפני שפתחתי כבר הבחנתי בו. איש גדול מאד עמד ליד הדלת של המספרה שלי וכשראה אותי נדרך והזדקף. "אני שאול, בעלה של שירה, נעים מאד". "איזה שירה?" שאלתי בנימוס מתפלל שזו לא שירה וקסמן. הוא חייך "שירה וקסמן, היא אצלך קבוע כל יום רביעי בארבע". "אה, כן שירה וקסמן, בטח, נהדרת אשתך". ניסיתי להחמיא אבל בעדינות שלא יכעס. מה קורה איתך, נזפתי בעצמי, לא עשית שום דבר רע, אבל קיוויתי מאד שלא ירצה לברר איתי את העניין של שירה.
"יש לי היום יומולדת", אמר לי ארון הקיר, "אני בן חמישים".
"מזל טוב, מזל טוב", ברכתי אותו עשרים פעם בערך. "תראה, אני מקווה שאני לא מפריע" הוא התנצל, "לא קבעתי תור, אבל לכבוד יום ההולדת חשבתי להסתפר, אם יש לך זמן כמובן".
זמן? חשבתי לעצמי, בטח שיש לי זמן, וגם אם אין לי זמן יש לי זמן. "בוא, תשב, בדיוק היה לי איזה שינוי". וככה סיפרתי אותו שעה ארוכה והוא סיפר על כל מיני עניינים, וכל פעם ששתק חשבתי שהנה זה בא, העניין שלנו, והנה הוא יגיד לי שהוא רוצה לדבר איתי ככה בין גברים, אבל שאול הביט במראה, אמר יפה תודה, שילם והלך. אחר כך היה יום רביעי ושירה באה בארבע כולה מתנשפת. "אל תשאל איזה שבוע מטורף היה לי", היא נחתה על הכסא ברכות, "תודה לאל שאני אחרי. חודשיים אני מנסה להתחמק, מתנהלת בדיסקרטיות, מתמרנת, מתפתלת, ובימי רביעי נפגשת עם בחורות מקסימות – מדברות המון, אבל ממש נשמות. אני אומרת לך ארז, זאת הייתה הפתעה מוחלטת, שאול לא האמין למראה עיניו, מסיבת הפתעה בקנה מידה כזה, ממש רמה בינלאומית, עלה לי המון, אבל היה שווה כל גרוש.
תגיד אולי נעשה קצר, ג'ינגי' כזה, בא לי נורא שינוי…".
ארז ישראלי הוא מעצב שיער, רמת גן
תמונת אילוסטרציה: צלם – צחי ואזנה, איפור – טלי לופטינסקי, שיער – סיון טוריקה לארז ישראלי
הקלק כאן – לפרסום חינם של מודעת דרושים ביופי!
הקלק כאן – לקבלת חדשות ועדכונים חינם למייל שלך
הקלק כאן – לשאול, להעיר ולדסקס בפורום האתר
